בצל האבקנים

הם נעשים רגשנים,
תחת חופת העצים והשמיים
רגליהם גולשות באדמה רטובה,
האנשים שאהבו הכל
אהבו כל כך
עד שיום אחד חדלו.

הוא עושה להם לפעמים
מין דגדוג כזה, באף
הזיכרון של מה שפעם רצו
קופץ להם מהענפים ומעלי הכותרת
ומדגדג ומדגדג עד שאי אפשר יותר
לשכוח מה שהיה
והם בכל זאת שוכחים.

האנשים שחדלו
מי יאהב אותנו?
אותנו שאטמנו נפשנו לכל
מי תחת חופת השמיים והעצים
בצל האבקנים,
מי לא יוכל יותר לשכוח אותנו
עד שבכל זאת ישכח.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: