Archive for יולי, 2012

פרדס

יולי 12, 2012

בסוף מצאתי אותו מתחבא בפרדס.
"אל תהרוג אותי אדון" הוא אמר כשהוא ראה אותי מתקרב.
"למה שאני אהרוג אותך?" שאלתי.
"כי זה מה שאתם עושים! אתם מטביעים אותנו באמבטיה"

שתיקה.

"אתה רואה? אתה יודע שזאת האמת, אתה באת להרוג אותי"
"אין לי ברירה"
"תמיד יש ברירה"
"אין לי! יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות ועוד לא עשיתי, מקומות שאני רוצה לראות ולא ראיתי. אף פעם לא הייתי בדרום, מעולם לא ראיתי את הים או את פסל החירות, אף פעם לא היה לי בית בהוליווד"
"אבל למה אתה צריך להרוג אותי? קח אותי איתך, גם אני מעולם לא ראיתי את הים"
"אין לך מקום בטיול הזה"

הוא הזדקף מיד והתחיל לטפס על העץ שהוא נשען עליו. בזריזות הוא שלח יד מענף לענף, רגליו מוצאות נקודות מאחז בקלילות. הוא לאט לאט נעלם בין העלים והפרחים שעל העץ, מדיי פעם חלקם נושרים על פניי. לבסוף ראיתי אותו ישוב על ענף גבוה, חציו מוסתר בין ענפים דקים. הוא ישב והסתכל עליי.

"אם לי אין מקום בטיול שלך, לך אין מקום על העץ שלי." הוא צעק אליי מלמעלה.
"אני בכלל לא רוצה לטפס על העץ" צעקתי חזרה.
"ואני לא רוצה לצאת לטיול הזה שלך!"
"אתה לא תצא לטיול, אני הולך לבד."
"ומה איתי? מה אני אעשה פה לבד?"
"אתה תסתדר”

התחלתי לכעוס, הרגשתי שאני מבזבז זמן. רציתי כבר לסיים עם זה. ניסיתי להסתכל עליו, אבל צמרת העץ הסתירה את השמש, כל מה שראיתי הם חרכי אור דקים מטיילים על פניי. לבסוף איתרתי אותו שוב, יושב על ענף אחר, מביט בי.

"אולי תרד כבר?" צעקתי.
"לא רוצה! אתה תהרוג אותי"
"אני לא אהרוג אותך, מבטיח"
"אתה משקר"
"אתה יודע שאני לא"
"בכל זאת אני לא מאמין לך"

שוב שתיקה

"בבקשה?"
הוא קפא.
"מה?"
"בבקשה. בבקשה תרד מהעץ"
"למה?"
"אני רק רוצה לטייל בפרדס"
"תטייל בלעדיי"
"אני לא יכול, אני לא מכיר את הדרך"
"ברור שאתה מכיר אותה"
"אני לא, שכחתי"

הוא נעץ בי מבט חושד לכמה רגעים. ואז, במהירות, הוא החליק את עצמו מישיבה לנפילה ובתנועה אחת תפס את העף בשתי ידיו, הטה את משקל גופו כלפיי מטה ושחרר. הוא צנח ברכות ונחת לידי.

"בוא, נטייל." אמרתי לו.

התחלנו ללכת בפרדס, לעבור בין העצים העתיקים, רגלינו רומסות עלי כותרת שנשרו. אור השמש תיעתע בנו, מדיי פעם חולף על פנינו מבין העצים, מדיי פעם משאיר אותנו לבד בצילו של הפרדס. עברנו על פני עצים שזיהיתי ופניות שהכרתי. רגליי נשאו אותי בלי מחשבה, התקדמתי אל תוך הפרדס, והוא מאחורי. אחרי זמן מה עצרתי. זיהיתי את המקום. הסתכלתי עליו וראיתי שגם הוא מזהה את המקום.

"אתה זוכר?" הוא שאל.
"כן, כאן נרדמתי בפעם האחרונה שביקרתי פה"
"ומה קרה?"
"פשוט ישבתי לרגע, ונרדמתי. נדמה לי שהשמש האירה עליי".
"אני יודע שזה מה שקרה, אבל מה קרה אחר כך?"
"התעוררתי. במקום אחר. בכרמים רחוקים"
"והיה שם יפה?"
"לא כמו פה. אבל בכל זאת היה יפה."
"והים, הוא גם יפה? יותר יפה מפה?"
"אמרתי לך, לא ראיתי את הים".
"אז איך אתה יודע שאתה רוצה לראות אותו?"
"איך אני אדע אם לא אראה אותו?"
"טוב" הוא התריס. "בוא נמשיך".
"נמשיך לאן?"
"פשוט בוא איתי"

ומיד הוא רץ, מתקדם הפעם אל מחוץ לפרדס. המשכתי אחריו, שמעתי אותו רץ מולי וראיתי עלים מתפזרים בנתיב שבו הוא בחר. בסוף יצאנו מסבך העצים, למקום דליל יותר. הוא עמד וחיכה לי.

"תשחק איתי בעפיפון" הוא ביקש.
"בעפיפון? נראה לך שיש לי זמן עכשיו למשחקים?"
"בבקשה?"
"אבל אין לי זמן"
"רק קצת"

הוא הרים עפיפון שנח על הרצפה לידו.

"עכשיו, בוא תחזיק לי את העפיפון ככה, גבוה. אני מחזיק בסליל. יופי, ועכשיו בוא נרוץ. מהר יותר! מהר יותר! תרוץ, תשחרר קצת את החוט, תחזיק את העפיפון ישר, מהר יותר! עכשיו, עכשיו תשחרר".

שיחררתי את העפיפון. תוך רגע הרוח אחזה בו והוא נסק. התרומם עוד ועוד מעלה, בין הציפורים ובין העננים. השמש האירה ברכות מבעד לענן, ויכולנו לראות אותו משייט וחג לו בשמיים, מתרוצץ בצבעוניות על פני הרקע הכחול. המשכנו לצפות בו זמן רב, עד  שהכחול התחלף בגוונים כהים יותר של סגול.

"מספיק" אמרתי לו. "אני צריך ללכת".
"אל תלך"
"בוא, זה הזמן לשחרר את העפיפון, הוא גבוה מספיק"
"מספיק בשביל מי? בשבילך?"
"בשביל שנינו"
"אני לא רוצה לשחרר אותו"
"כבר אי אפשר למשוך אותו למטה, בוא נשחרר אותו ביחד"

התכופפתי ואחזתי יחד איתו בסליל. לאט לאט שחררנו עוד ועוד מהחוט, עד שלבסוף כולו התשחרר והעפיפון זיהה את החופש ונסק והתרחק.

"אז מה עכשיו?"
"עכשיו, אני הולך. אולי אראה את הים."
"ומה יהיה איתי?"
"מה זאת אומרת?"
"אתה הולך בלעדיי?"
"אם נשאר ביחד, אני אהיה חייב להרוג אותך. חשבתי שאתה לא רוצה למות."
"אני לא. אבל אני גם לא רוצה להשאר לבד"
"אז תבוא איתי"
"חשבתי שאני לא יכול לבוא"
"גם אני חשבתי".

הוא אחז את ידי בכף ידו הקטנה. היא רעדה בתוך כף ידי שלי, אבל הוא לא הרפה. התחלנו ללכת, ריח הפרדס הכה בי. השמש התחילה לשקוע והצבע החל ואוזל מהנוף. העצים נעשו אפורים, צבועים באודם השקיעה. המשכנו להתרחק, והפרדס נעלם מאחורינו.

"אני מפחד" הוא אמר.
"כן," השבתי. "גם אני".

היטלר על הקרח 2

יולי 8, 2012

בשנה הבאה נשב ביציעים ונריע. נריע לחיילים אמיצים שיגלשו בססגוניות, יחליקו ויפזזו באוויר בשמיניות תוך שהם מניפים את דגליהם. בשנה הבאה סף הכאב ירד וסף הריגוש יעלה ואנחנו נצעק ונמחא יחד עם ילדינו ונשיר שירי מולדת בעברית צחה, אנחנו היהודים ששבו למולדת, הבנים ששבו לגבולם.
מעל במת הפסטיבל יעלו לבמה בתור ילדים רכים וכל אחד מהם יאחז סכין ויחכה לתורו. ובהנתן האות בלונים יעופו באוויר, אדומים וכחולים ולבנים וכתומים וכל ילד וילד יעלה על בימת המזבח ושם יחכה לו יצחק, בעיניי עגל פעורות הוא ישב ויחכה, וכל ילד וילד יעבור וידקור ויתיז אפר ודם. והחצוצרות ימשיכו וישאגו, ואנו נקשור אותן אל קצהו של התורן, למען ישמעו אותן מכל הכפרים וכל הערים, ולא יהיה אחד שלא ישמע ולא יבחין ולא יבין ולא ידע.

את בניי ובנותיי אקח בשנה הבאה לראות את המחזמר על היטלר המרקד, בתפקיד הראשי יביאו את כוכב הילדים מהטלוויזיה שיעשה פרצוף רשע וכל הילדים יצהלו ויצחקו, והאיש הרע עם השפם ירוץ קדימה ואחורה על הבמה ויחליק ויפול על אחוריו ופתאום כבר לא נפחד כלל. כי עכשיו שום דבר כבר לא יפחיד אותנו, עברנו את מנגלה ונעבור גם את זה, נכתוב כתבות יפות על ראול וולנברג ונעלה מופעים יפים וכולם ידעו שאנחנו יותר לא מפחדים.
ובניי ובנותיי ישבו בקהל ויריעו לאנה פראנק ויריעו לירושלים, ועל הבמה יתפוצץ עשן והילדים יריעו לאל המלא רחמים, שמציל יהודים טובים שמשיבים פליטים לרצח והורג שישה מליון יהודים רעים שלא היה להם דבר מלבדו. והחצוצרות שוב יקראו בקול, ואנחנו נעמוד כולנו, נשיר בקול על עיננו הצופה לציון ועל אלפיים שנות תקווה והכל יהיה זר ומנוכר, צבוע בצבעי פסטל ומקושט באורות מנצנצים, והכל קר כקרח.

(לאחרונה התחלתי לנסות את כוחי בכתיבת סיפורים קצרים בנוסף לשירה. סיכוי טוב שחלק מהדברים יפורסם פה בעתיד הקרוב)