Archive for the ‘Uncategorized’ Category

הילד הזה

ינואר 17, 2013
  1. כשהייתי קטן
    נרקומן נתן לי תות.
    אני לא ידעתי מה זה תותים
    והוא עוד לא ידע
    שהוא נרקומן.

    כשסיימתי לאכול
    הוא לקח אותי אחורה
    לשטוף ידיים בכיור.
    איזה מזל שהוא יצא נרקומן
    ולא פדופיל.

  2. כשלמדתי לצייר
    הייתי מצייר אנשים עם עין אחת.
    ככה תמיד, מצייר עין ימין
    ועין שמאל חסרה –
    שתומה או מוסתרת
    או סתם בפרופיל.

    אחר כך כשגדלתי גיליתי
    שילד שמצייר פרצוף שחסר בו חלק
    כנראה סבל מטראומה
    והתחלתי לצייר אנשים
    עם שתי עיניים
    תמיד- עין שמאל
    ומיד ימין
    כי לא רציתי לסבול.

    פעם הייתי מצייר יפה.

  3. אני לא זוכר את הילדות.
    אני זוכר פרדסים ועפיפון שאף פעם לא בניתי
    אני זוכר ריחות של סיגריות
    אני זוכר איך פעם רציתי לאכול
    אבל הייתי חולה
    אז לא אכלתי.

    אני זוכר שסבא שלי היה בריא
    ואני זוכר שהוא היה בבית חולים
    אני זוכר צעקות בבית
    וכמה שירים שעושים אותי עצוב ולא יוצאים לי מהראש.
    אני זוכר שסבא שלי מת.

    אני זוכר חברים
    ומשחקים ברחוב
    ובמחשב.
    אני זוכר צעצועים שהיו לי
    וכאלה שרציתי אבל לא קיבלתי.

    את עצמי בתור ילד
    אני כבר לא זוכר
    כשהיו  שואלים אותי
    מה אני רוצה להיות כשאגדל
    אף פעם לא ידעתי לענות
    ואם שואלים אותי
    מי אני היום
    גם לזה אין לי תשובה.

דצמבר 1, 2012

העננים רגועים היום
הם נמסים אל תוך השמיים
נסים מפני השמש
ועכשיו הם כבר לא מסתירים את התכלת
ואת אור הכוכבים.

מי שיביט מעלה הערב
יראה את הכוכבים נופלים
וכשאלו יסיימו לנפול
יפלו גם השמיים
בסילוני עשן
נתפור את הרקיע למקומו
את האדמה נפשיט
ונכסה ערוותה בערפילים.

העננים רגועים היום
נמסים לשלוליות של זהב
על רקיע סגול
וכל המטוסים יכוסו מעטה נוצץ
ויתפסו את מקומם
של הכוכבים.

פרדס

יולי 12, 2012

בסוף מצאתי אותו מתחבא בפרדס.
"אל תהרוג אותי אדון" הוא אמר כשהוא ראה אותי מתקרב.
"למה שאני אהרוג אותך?" שאלתי.
"כי זה מה שאתם עושים! אתם מטביעים אותנו באמבטיה"

שתיקה.

"אתה רואה? אתה יודע שזאת האמת, אתה באת להרוג אותי"
"אין לי ברירה"
"תמיד יש ברירה"
"אין לי! יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות ועוד לא עשיתי, מקומות שאני רוצה לראות ולא ראיתי. אף פעם לא הייתי בדרום, מעולם לא ראיתי את הים או את פסל החירות, אף פעם לא היה לי בית בהוליווד"
"אבל למה אתה צריך להרוג אותי? קח אותי איתך, גם אני מעולם לא ראיתי את הים"
"אין לך מקום בטיול הזה"

הוא הזדקף מיד והתחיל לטפס על העץ שהוא נשען עליו. בזריזות הוא שלח יד מענף לענף, רגליו מוצאות נקודות מאחז בקלילות. הוא לאט לאט נעלם בין העלים והפרחים שעל העץ, מדיי פעם חלקם נושרים על פניי. לבסוף ראיתי אותו ישוב על ענף גבוה, חציו מוסתר בין ענפים דקים. הוא ישב והסתכל עליי.

"אם לי אין מקום בטיול שלך, לך אין מקום על העץ שלי." הוא צעק אליי מלמעלה.
"אני בכלל לא רוצה לטפס על העץ" צעקתי חזרה.
"ואני לא רוצה לצאת לטיול הזה שלך!"
"אתה לא תצא לטיול, אני הולך לבד."
"ומה איתי? מה אני אעשה פה לבד?"
"אתה תסתדר”

התחלתי לכעוס, הרגשתי שאני מבזבז זמן. רציתי כבר לסיים עם זה. ניסיתי להסתכל עליו, אבל צמרת העץ הסתירה את השמש, כל מה שראיתי הם חרכי אור דקים מטיילים על פניי. לבסוף איתרתי אותו שוב, יושב על ענף אחר, מביט בי.

"אולי תרד כבר?" צעקתי.
"לא רוצה! אתה תהרוג אותי"
"אני לא אהרוג אותך, מבטיח"
"אתה משקר"
"אתה יודע שאני לא"
"בכל זאת אני לא מאמין לך"

שוב שתיקה

"בבקשה?"
הוא קפא.
"מה?"
"בבקשה. בבקשה תרד מהעץ"
"למה?"
"אני רק רוצה לטייל בפרדס"
"תטייל בלעדיי"
"אני לא יכול, אני לא מכיר את הדרך"
"ברור שאתה מכיר אותה"
"אני לא, שכחתי"

הוא נעץ בי מבט חושד לכמה רגעים. ואז, במהירות, הוא החליק את עצמו מישיבה לנפילה ובתנועה אחת תפס את העף בשתי ידיו, הטה את משקל גופו כלפיי מטה ושחרר. הוא צנח ברכות ונחת לידי.

"בוא, נטייל." אמרתי לו.

התחלנו ללכת בפרדס, לעבור בין העצים העתיקים, רגלינו רומסות עלי כותרת שנשרו. אור השמש תיעתע בנו, מדיי פעם חולף על פנינו מבין העצים, מדיי פעם משאיר אותנו לבד בצילו של הפרדס. עברנו על פני עצים שזיהיתי ופניות שהכרתי. רגליי נשאו אותי בלי מחשבה, התקדמתי אל תוך הפרדס, והוא מאחורי. אחרי זמן מה עצרתי. זיהיתי את המקום. הסתכלתי עליו וראיתי שגם הוא מזהה את המקום.

"אתה זוכר?" הוא שאל.
"כן, כאן נרדמתי בפעם האחרונה שביקרתי פה"
"ומה קרה?"
"פשוט ישבתי לרגע, ונרדמתי. נדמה לי שהשמש האירה עליי".
"אני יודע שזה מה שקרה, אבל מה קרה אחר כך?"
"התעוררתי. במקום אחר. בכרמים רחוקים"
"והיה שם יפה?"
"לא כמו פה. אבל בכל זאת היה יפה."
"והים, הוא גם יפה? יותר יפה מפה?"
"אמרתי לך, לא ראיתי את הים".
"אז איך אתה יודע שאתה רוצה לראות אותו?"
"איך אני אדע אם לא אראה אותו?"
"טוב" הוא התריס. "בוא נמשיך".
"נמשיך לאן?"
"פשוט בוא איתי"

ומיד הוא רץ, מתקדם הפעם אל מחוץ לפרדס. המשכתי אחריו, שמעתי אותו רץ מולי וראיתי עלים מתפזרים בנתיב שבו הוא בחר. בסוף יצאנו מסבך העצים, למקום דליל יותר. הוא עמד וחיכה לי.

"תשחק איתי בעפיפון" הוא ביקש.
"בעפיפון? נראה לך שיש לי זמן עכשיו למשחקים?"
"בבקשה?"
"אבל אין לי זמן"
"רק קצת"

הוא הרים עפיפון שנח על הרצפה לידו.

"עכשיו, בוא תחזיק לי את העפיפון ככה, גבוה. אני מחזיק בסליל. יופי, ועכשיו בוא נרוץ. מהר יותר! מהר יותר! תרוץ, תשחרר קצת את החוט, תחזיק את העפיפון ישר, מהר יותר! עכשיו, עכשיו תשחרר".

שיחררתי את העפיפון. תוך רגע הרוח אחזה בו והוא נסק. התרומם עוד ועוד מעלה, בין הציפורים ובין העננים. השמש האירה ברכות מבעד לענן, ויכולנו לראות אותו משייט וחג לו בשמיים, מתרוצץ בצבעוניות על פני הרקע הכחול. המשכנו לצפות בו זמן רב, עד  שהכחול התחלף בגוונים כהים יותר של סגול.

"מספיק" אמרתי לו. "אני צריך ללכת".
"אל תלך"
"בוא, זה הזמן לשחרר את העפיפון, הוא גבוה מספיק"
"מספיק בשביל מי? בשבילך?"
"בשביל שנינו"
"אני לא רוצה לשחרר אותו"
"כבר אי אפשר למשוך אותו למטה, בוא נשחרר אותו ביחד"

התכופפתי ואחזתי יחד איתו בסליל. לאט לאט שחררנו עוד ועוד מהחוט, עד שלבסוף כולו התשחרר והעפיפון זיהה את החופש ונסק והתרחק.

"אז מה עכשיו?"
"עכשיו, אני הולך. אולי אראה את הים."
"ומה יהיה איתי?"
"מה זאת אומרת?"
"אתה הולך בלעדיי?"
"אם נשאר ביחד, אני אהיה חייב להרוג אותך. חשבתי שאתה לא רוצה למות."
"אני לא. אבל אני גם לא רוצה להשאר לבד"
"אז תבוא איתי"
"חשבתי שאני לא יכול לבוא"
"גם אני חשבתי".

הוא אחז את ידי בכף ידו הקטנה. היא רעדה בתוך כף ידי שלי, אבל הוא לא הרפה. התחלנו ללכת, ריח הפרדס הכה בי. השמש התחילה לשקוע והצבע החל ואוזל מהנוף. העצים נעשו אפורים, צבועים באודם השקיעה. המשכנו להתרחק, והפרדס נעלם מאחורינו.

"אני מפחד" הוא אמר.
"כן," השבתי. "גם אני".